המנשל את הקוראים מאפשרות תגובה
ומנושל מכבוד לבינתם של הקוראים.
הכתבה על איש שהיתה לו את הדיעה של הרצל: אין סתירה בין צורך באדמתנו, ובין התחשבות באלו החיים כאן.
מרגליות זה היתה לו גם הדיעה של הרב קוק: יש התאמה בין הרצון שלנו לחזור לאדמתנו, ובין הרצון לקדם ולעזור לנכרים החיים בארצנו.
למעשה, כמעט כל יהודי אירופי, ואולי כל יהודי בכלל, בגולה, ונראה שגם בארץ, דיבר באופן זה, כל עוד לא אנחנו שלטנו במלא השליטה. וגם לאחר מכן, רוב יהודי העולם חשבו בקו זה.
הארץ והכתבת שלו אביגיל יעקבסון - הו איזה שמות יפים לעיתון ולכתבת, משתדלים להעמיד את ישראל כ"סתירה".
השימוש שלו במילה לנשל, כמובן, לא היתה במובן המצוי כיום. אך בואו נדלג על כמה פרטים כדי להעליל עם דם.
בואו נדלג על משמעות המלה "אפנדים" ועל זכויות הבדואים על הקרקע באותה תקופה.
בואו נתן למלים שלו נופך מעט "גרמני" (לא נגיד חס ושלום את המילה המנואצת...) הוטרינר הטוב המרדים את החיות לעולמים...
והרי ברור שלקוראי הארץ המתלהמים אין הבנת הנקרא. כאשר הם קוראים: "אסיר ברשיון השתמש בתעודתו כדי להתנכל לערבים בתחנה המרכזית, וגנב את כספם" - הם מיד מבינים שמדובר בערבים שתוקפים יהודים.
אני מבקש להודות לאביגיל. לא הכרתי את האיש לפני כן. בקוראי את דבריו, אני נזכר שתמיד אפשר לדבר עם שכנינו הערבים (הם לא מתביישים לקרא לעצמם כך, ואגב גם לא מתביישים לקרוא לנו "הציונים" ו"היהודים") שיכולנו ועדיין אנחנו יכולים לקיים מדינה שלא תפגע במיעוטים, ועם זאת תדאג לזכויות העם השב לארצו, כך שכולם יקבלו את חלקם ויוכלו לחיות בשלום ובשלווה.
משה פלאם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה